ספורט על הדרך

כשהייתי ילדה (שנות הששים של המאה שעברה), הלכנו לקניות, הלכנו לבית הספר, הלכנו לצופים וגם לספריה. הלכנו באמת, ברגל, לכל מקום, או לפחות לתחנת האוטובוס הקרובה. ומי שלא הלך, רכב על אופניים.

היום אנחנו הולכים לכל היותר מהרכב לדלת, נכנסים למעלית ומתיישבים. לכל מקום אנחנו נוסעים במכונית, גם למקומות שהם במרחק הליכה.

במחשבה שלנו, פעילות גופנית היא אירוע שמצריך פינוי זמן, השקעה כספית, התלבשות, יציאה מהבית – עסק שלם, שיכול בהחלט להרתיע ולהחזיר אותנו לאי עשייה.

על הקו שבין ספורטאי תריאטלונים או מרתוניסט ובין בטטת רכב וכורסא, יש אינסוף נקודות שאפשר להיות בהן מבחינת כמות ורמת הפעילות הגופנית שאנחנו עושים.

התאוריה המקובלת היום גורסת שכל צעד וכל תנועה נחשבים, שלא חייבים לעשות "3 פעמים בשבוע, 42 דקות" כדי שהפעילות תהיה מועילה. כיון שכך, ברור שאנחנו מרוויחים מכל צעד וכל מדרגה שנוסיף לפעילות שלנו. בצורה כזו, גם התירוצים של זמן, כסף, מקום מאבדים מתוקפם.

אז הנה אפשרות חדשה: בואו נחזיר את הפעילות הגופנית שנעשית על הדרך.

מה אפשר לעשות? הנה כמה דוגמאות: חברתי מעיין, שנוסעת בטרמפ עם עמיתה לעבודה, בקשה ממנה לאסוף אותה מהכביש הראשי ולא מהכניסה לבית. מעיין מרויחה בכל בוקר הליכה של 10 דקות בעליה.

חבר אחר – אלון, נוהג לעלות מדי בוקר למשרד ברגל. הוא עולה שש קומות ברגל ומבצע פעילות אירובית נמרצת. לדבריו הוא מגיע עירני ומרגיש שקל לו יותר לעלות מדי יום. אפשר גם לעלות רק קומה אחת – זה כבר 20 מדרגות יותר מכלום.

בואו ניקח רגע של מחשבה: איפה במהלך היום אנחנו יכולים להוסיף עוד כמה צעדים ועוד כמה מדרגות בשבוע הקרוב. זכרו, כל צעד נחשב, וכל מה שנוסיף להרגל שלנו הוא פעילות גופנית מבורכת.

אז מה את יכולה להוסיף לחייך בתחום הפעילות הגופנית? לעלות הביתה ברגל? לעלות קומה אחת ברגל? ואתה?


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.